הווי פיקח ושתוק

למה היהודים החרדים שותקים כבר שבעים ושניים ימי עצמאות וזיכרון? ולמה הם לא רואים צורך להתנצל?


כבר שבעים ושתיים שנה שהחברה החרדית שותקת ביום זה וביום שלמחרתו. החברה שבניה מדברים בכל עניין ובכל נושא, שלכל סיטואציה יש להם 'ווארט' מחודד וציטוט מדויק, איכשהו ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום השואה, רובם בוחרים להתכנס בחדרי תורה ותפילה, ולהקטין ראש. לשתוק.


נכון, כמו בכל חברה שמורכבת מרבדים – גם כאן יש קצוות. יש את אלו שיברחו להקשיב לתפילת הלל נרגשת. ויש את אלו שילבשו שק ואפר וירוצו בכיכר השבת בקול מחאה. אבל בגדול, הלוז החברתי, נוהג בימים הללו בדיוק כמו שהוא נוהג בקודמם. תוך שהוא נשמר לא לגרות שום רגש של אף אדם. ככל האפשר.

והשתיקה הזאת מבלבלת. בעיקר את הדור הצעיר והסקרן – שלא מודע היסטורית – ומבקש תשובה ברורה: שחור או כחול-לבן. הלל או 'ויחל'. או סתם להתפלפל בלמדנות 'מה ההשקפה שלנו על הימים האלו?'

אבל למי שיודע לקרוא בין השורות ברור. השתיקה הזאת של עשרות שנים – מהחזון איש ועד האורחות יושר ועד בכלל, מהאמרי אמת והאמרי חיים ועד צאצאיהם – אינה שתיקת חינם. היא-היא ההשקפה על היום הזה. יום שבו לא מדברים. יום שבו מעדיפים לשתוק.


חז"ל מתארים סיטואציות מסוימות שבהן מורה ההוראה מוצא את עצמו בסבך. "אוי לי אם אומר, ואוי לי אם לא אומר". זה ממש לא חכם לדבר בימים אלו. כשקברים פתוחים וכיסי הדמעות פעורים, וקול דמי חיילים זועק מן האדמה. את החשבונות שיש, לא פותחים בזמנים כאלו. ממש לא.

הבעיה של שתיקה, שהיא יוצרת מבוכה. מי שישב פעם בבית אבלים יותר מחמש דקות והתמודד עם שתיקת האבל, יודע היטב עד כמה זה מביך. וכן, זה עוד אחד ממצוות הימים הללו, הם אכן ימי מבוכה.

אלא שיש כאלו שמתקשים לשאת את המבוכה. הם משוכנעים שמבוכה משמעה 'חילול השם'. ולכן הם טורחים להסביר או למצוא מקורות חרדיים שיסבירו לנו עד כמה חשובים וקדושים היו החללים שנהרגו על הגנת העם והארץ. הם ינסו להסביר שאנחנו לומדים משניות לעילוי נשמתם. ויצטטו קטעים על משיח ועל קדושת הארץ.

צריך לומר ביושר, זה לא מדויק. החברה החרדית לא מציינת את היום הזה – יותר מיום אחר – לא במשניות ולא בתהילים. יש אמנם כאלו שאומרים משניות ותהילים, אבל אלו פרטים, לא החברה החרדית בכללותה. ולא כי היא לא יודעת להעריך את ההקרבה של אחינו החיילים. להפך, בגלל שהיא מעריכה ומוקירה. חייל שנהרג, הוא לא "חלל צה"ל" שזכאי ללוויה ממלכתית ולמטחי כבוד גויים. בעיניים חרדיות הוא - מת מות קדושים כשהגן על יהודים, ושכרו הרבה מאוד. "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם".



דווקא משום כך נעדיף לא לזכור את החייל הקדוש כחלק מהסיפור הציוני הגדול. לא לראות בו חלק מהמפעל הזה שאמנם עשה דברים גדולים, אך גם לחם ביהדות החרדית והוביל רבים ליציאה מהדת היהודית. כן, אי אפשר לנתק את הימים האלו מהמלחמה הגדולה והכבדה שניהלה היהדות החרדית עם התנועה הציונית במשך עשרות שנים.


וכן, היהדות החרדית מעבירה על מידותיה. בימים אלו, חגי ניצחון שקבעו יריביה – שנחוגים בטקסים שלא מתאימים לאורחותיה – היא לא מתריסה ולא צוהלת. אלא מרכינה ראש ושותקת. הולכת על בהונות ונזהרת לא לפגוע. השתיקה בימים הללו, היא-היא האמירה.


המאמר שצורף כאן, הוא דוגמה בולטת שרק מלמדת למה השתיקה עדיפה. החוכמה הזו על 'משיח חילוני', כבר נשמעה בירושלים על ידי הראי"ה קוק זצ"ל (גילוי נאות: סבי, היה מזכירו האישי) בהספדו על הרצל. נאמרו שם דברים דומים שהצליחו להרתיח את כל היישוב הישן ואפילו לגרור מחאה מצד חותנו, רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל ה'אדר"ת'. לא שאני יודע עם מי הצדק, אבל בהחלט אני יודע שהראי"ה קוק לא מייצג את תפיסת הציבור החרדי. ממש לא. וזה לא מוריד שערה מגדולתו. כן, יש דברים מורכבים בעולם.


האמרה שצוטטה בשם הרבי מפשיסחה זי"ע, גם היא דוגמה לעיוות והוצאת דברים מהקשרם. הרבי מפשיסחא מגלה יסוד חשוב: הסתלקות של יהודי מן העולם, ולא משנה מיהו, מעוררת חלל וחסר בכבוד שמים. המשל הצבאי, הוא רק לסבר את האוזן. אבל ברור לכולם שלפחות לפי הווארט הזה יש להתאבל על אברך כולל – שכל חייו הם כבוד שמים – הרבה יותר משיש להתאבל על מי שלא שמר תרי"ג מצוות. לפי מהלך מחשבתו של הכותב, אולי כדאי שנקיים יום זיכרון ביום פטירתו של הרצל או של כל חילוני אחר – רק משום שנחסר כבוד שמים?

השאלה האחרונה של הכותב, היא-היא סיבת השתיקה. אכן, הלב מתפלץ כשרואים אימהות כואבות שמסתובבות עם דמעות על הלחי. הלב משתתף בכל כאב של יהודי אחר. אבל אותו לב גם בוכה על הסבתות של אותן אימהות כאובות, שראו את בנותיהם נחטפות וזונחות את דרכן, ולא היה לאל ידן לפעול, משום שכך חייבה התנועה הציונית.


ובכן, דווקא מתוך הזדהות וכבוד, ביום זה, החברה החרדית זונחת את כל החשבונות. מרכינה ראש ושותקת. ממתינה שהימים יחלפו ומייחלת לגאולה שלמה של משיח מזרע בית דוד, כזה ש'מורח ודאין'.

ואם כבר נכון לצטט, הרי שהמשיח – לפחות זה שהחרדים מייחלים לביאתו – יש לו מטרה מוצהרת:

"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא" (רמב"ם הלכות מלכים, פי"ב ה"ד).

  • הכותב הינו עורך המשנה של מגזין 'משפחה', ומומחה לתולדות יהדות פולין בין שתי המלחמות 

108 צפיות1 תגובות

© 2020 מכון חכמת התורה בע"מ חל"צ מלכ"ר