שלושת הימים ח-י טבת הם ימי אפלה בשל תרגום התורה ליוונית • התרגום מצמצם את התורה לתוכן מסוים ואינו מאפשר לגלות בה פנים חדשות ולחדש חידושי תורה
לראשונה מזה למעלה מאלף שנים מאז מתן תורה, לובשת התורה מחלצות: יפיפיותו של יפת החלה שוכנת באהלי שם – התורה מתורגמת ליוונית ואורה מתחיל להאיר את העולם הגדול. כפי שמתארים חכמינו, הקב"ה האיר פניו לחכמים המתרגמים את התורה עבור המלך היווני, ולתהליך התרגום התלווה נס. דומה, שאין הארה גדולה מזו: הארה משמים לחכמים, והארת התורה לעולם כולו.
אולם לא כך נראה הדבר בעיני חכמים: בח' בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חושך בעולם ג' ימים (טור או"ח סימן תקפ, שו"ע שם). ח' בטבת הוא היום הראשון משלושת ימי החשיכה והפורענות, כשהיום שלאחריו אף הוא מתקשר לשכחת התורה: ט' בטבת הוא יום פטירתו של עזרא הסופר. מה פשרה של אבלות זו? מה רע בתרגום התורה ליוונית, ומהו החסרון הטמון במימוש ברכת נח לבנו הגדול? וכי הארת התורה לעולם חושך יש בה?
יתר על כן, מדברי חז"ל אנו למדים שהתורה אינה מתנגדת כלל לתרגום התורה לשפות העולם. משה רבינו ע"ה ביאר את התורה בשבעים לשון, וכך היא נכתבה על האבנים בשעת הכניסה לארץ כדי שהגוים יוכלו ללומדה, כמבואר בגמרא (ראה סוטה לה: - לו.).
תרגום התורה ליוונית בהוראת תלמי לא גרם נזק חומרי כלשהו לישראל, אדרבה, ישראל יצאו נשכרים מתרגום זה: "כי בקשת העתקת התורה היה בשביל שהכירו מעלתה, וכבוד גדול כבדם תלמי על זה" (רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות נז); "ומצינו בספר יוחסין ובספר מאור עינים שהיה אורה ושמחה ליהודים והשיגו על ידי זה כבוד גדול, והמלך והעמים הכירו יקר התורה כי רבה היא" (דרשות חתם סופר לח' טבת, דרוש כה).
כשם שישראל יצאו נשכרים מתרגום זה, כך יצאו אומות העולם נשכרים. תרגום התורה לשפת יוון היווה ראשיתה של מהפכה בתרבות העולם: התורה החלה משפיעה על העולם הגדול. ואם כתיבת התורה בשבעים לשון בשעת הכניסה לארץ לא הביאה את הגוים ללמוד דרכי חיים מהתורה, הרי שמתרגום השבעים ואילך אנו מוצאים את השפעת התורה מתחילה לחלחל לעולם כולו: ביעור עבודת אלילים, האמונה בבורא אחד ויחיד, כמו אבני יסוד אחרים בתרבות העולם המערבית: הכבוד שיש לרחוש לאדם הנברא בצלם אלוקים וההכרה בזכויותיו, נובעות מהשפעת רוח התורה על העולם המערבי, וראשיתן של השפעות אלו הוא במעשה התרגום.
מדוע אם כן, לצידה של "אורה ושמחה" ליהודים ולעולם – כלשון החתם סופר הנזכרת, נעשה בעולם גם "חושך" לשלושה ימים, כדברי רבותינו?
כדי לעמוד על פשרן של דברים עלינו לעמוד על השלכת מעשה התרגום על עם ישראל ויחסיהם עם אומות העולם. שכן תרגום התורה לשפה זרה, מאפשר במידת מה להשוות בין ישראל ובין אומות העולם, מעתה, אין הבדל ביניהם. הלא אין אומתינו אומה אלא בתורותיה כדברי רס"ג, ואם גם אומות העולם אוחזים בתורה, מהו ההבדל בין ישראל לאומות העולם? כך תיארו חז"ל את ההשלכות של תרגום התורה לשפה היוונית:
אמר רבי יהודה בר שלום בקש משה שתהא המשנה אף היא בכתב, וצפה הקב"ה שאומות עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין אותה יונית והן אומרין אנו הן של ישראל, אמר לו הקב"ה למשה: אכתב לו רובי תורתי (הושע ח, יב), ואם כן כמו זר נחשבו (שם). וכל כך למה? מפני שהמשנה היא מסטורין של הקב"ה, ואין הקב"ה מוסר מסטורין שלו אלא לצדיקים, שנאמר סוד ה' ליראיו (תנחומא וירא, ה).
תרגום התורה לשפת האומות, מאפשר לאומות לטעון: אנו ישראל. יצירת אפשרות לטעון טענה זו, גוררת אחריה חושך שלושה ימים. אולם, בכך אין די, שכן עלינו לשאול, מה תשובה יש לנו להשיב לאומות אלו. מדוע בעצם הם לא צודקים? הלא באמת "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", ואם אכן חולקים הגוים את התורה עם ישראל, מה מבחין בין ישראל לאומות העולם?
התשובה לטענה זו היא שספר התורה כשלעצמו אינו ממצה את הברית של הקב"ה וישראל. הברית שבין הקב"ה וישראל מושתת על הסוד המצוי בתורה, סוד התורה שבעל פה, כדברי המדרש תנחומא. וסוד זה אכן במהותו הוא בעל פה ואינו יכול להיכתב, וממילא גם אינו יכול להיתרגם. מהי הנקודה המייחדת את התורה שבעל פה? מה יש בתורה שבעל פה מעבר לתורה שבכתב, שעל כן היא סודו של הקב"ה, והיא המבחינה בין ישראל ובין אומות העולם?
התורה שבעל פה היא המשכה מעצם חכמה עליונה לחכמה תתאה, שהיא החכמה דכנסת ישראל שבלב חכמי ישראל, דעל כן אמרו חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה, שבזה היא תוקף האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, ולביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה (רבי צדוק הכהן, ישראל קדושים, ו).
התורה שבעל פה מבטאת את דבקותם של ישראל בתורה, דבקות וחכמת לב שמכוחן תלמיד ותיק עתיד לחדש חידושי תורה, ולהמשיך מחכמה עליונה לחכמה תתאה. דבקות זו – והתורה שבעל פה, פרייה של הדבקות היא המבחינה בין ישראל לאומות העולם, ולכן עיקר האיסור ללמד תורה לגוים הוא: ללמד להם דרכי הפלפול והחידושים של תורה שבעל פה .. ועל זה נאמר מגיד דבריו ליעקב, וכל הגדה ברזא דחכמתא כמו שמובא בזוהר על הפסוק הגידה לי שאהבה נפשי (ישראל קדושים שם).
דבקות זו מתוארת בצורה נפלאה ביותר בזוהר הקדוש (בתרגום ללשון הקודש):
משל למה הדבר דומה, לאהובה שהיא יפה במראה ונחבאת במחבוא בתוך היכלה, ויש לה אוהב יחיד שלא יודעים בו בני אדם אלא הוא בסודו. אותו אוהב, מתוך אהבתו שהוא אוהב אותה, עובר לפני שער ביתה תדיר, מרים עיניו לכל צד, היא יודעת שאוהבה סובב סביב ביתה תדיר, מה עושה? פותחת פתח קטן באותו היכל נחבא שהיא שם ומגלה את פניה לאותו אוהב ומיד חוזרת ומתכסה. כל אלו שעומדים ליד האוהב לא ראו ולא הסתכלו עליה, מלבד האוהב לבדו, ומעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה, והוא יודע שמתוך אהבה שהיא אוהבת אותו, התגלתה אליו לרגע אחד. כך הם דברי התורה, אינה מתגלית אלא אל האוהב. יודעת התורת שאותו חכם לב סובב לפני שער ביתה על היום, מה עושה? מגלית פניה אליו מתוך ההיכל ורומזת לו רמז ומיד חוזרת למקומה ונחביץ, כל אלו ששם אינם יודעים ואינם מסתכלים אלא הוא לבדו ומעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה, ועל כן התורה נגלית ןניכסת והולכת באהבה אל אוהביה להעיר בהם אהבתם (זוהר ח"ב צט.).
כפי שמלמד הזוהר, את התורה אי אפשר לדעת בשלמות, היא חבויה בהיכלה תמיד, ורק המתמסר אליה באהבה, סובב סביבה, לומד ומצפה לגילויה, אליו היא נגלית. לתורה פנים רבות, אותם היא מגלה רק לאוהבה המתמסר אליה. לצידו של האוהב עומדים רבים אחרים, אולם הם אינם אוהבים את התורה, וממילא אינם שמים לב לגילויים אותם מגלה התורה ללומדה. רק לומד התורה המתייגע בה, מסתבוב תדיר ומצפה לגלות את פניה, זוכה והתורה פותחת לו פתח, מגלה לו גילוי, מגלה לו הארה חדשה, הארה הגלויה לו ואינה גלויה לאחרים. הגילוי יכול להיות לרגע בלבד, לאחר מכן התורה נסתרת, גלי געגועים שוטפים שוב את האוהב, והוא מתמסר לתורה ביתר שאת וביתר עוז, חוקר ודורש אחריה, עד שהתורה נעתרת לבקשתו ומגלה לו שוב דבר מה מתוכה. גילויים אלו, הם מרכיב הסוד שבתורה, המרכיב הנחבא, שהיא התורה שבעל פה כדברי רבותינו במדרש תנחומא. ורק אהבתם של ישראל לתורה מביאה אותם לדרוש בתורה ולדרוש אחר התורה, להעמיק ולהתמסר לתורה ולימודה, עד שהתורה מתגלית להם ברובד נוסף ובפנים חדשות, עד שחכמה עליונה נמשכת לליבם של ישראל בחכמה תתאה, ומשום כך הברית שנכרתה בין הקב"ה וישראל היא על התורה שבעל פה (גיטין ס:).
מלאכת התרגום, היא בעצם פעולה הפוכה ממעשי האוהב המבקש את התורה. המתרגם, מערטל את התורה כביכול, מפשיטה מלבושיה, חותך את בשרה וחודר אל העצמות, אל התוכן הפנימי. כל תרגום משפה אל שפה, מבחין ביו צורה לתוכן, מנסה לגעת בתוכן עצמו ולהריקו אל כלים אחרים. בכל מעשה התרגום הוא מעשה של הבחנה וצמצום. הבחנה בין צורה ובין תוכן, וצמצום הטקסט המתורגם אל תוכנו. בכך התוכן מצטמק משהו, הוא אינו אלא אותו התוכן שנחשף, וכל היתר מסולק כמין סרח עודף.
כך גם תרגום התורה מלשון הקודש לשפה זרה, היא פעולה של מיצוי: התוכן שיש לפנינו זהו כל מה שיש בתורה, ולפיכך אפשר להריקו מכלי אל כלי, ולהעבירו משפה אחת לשפה אחרת. בכך, המתרגם עושה את ההפך ממעשה האוהב, בעוד האוהב מניח לתורה להיוותר בעולמה שלה, ומנסה לגלות ממנה משהו, וגם אחרי שהתורה מגלית לו משהו ממנה, הוא יודע שלא עמד על תוכנה אלא למד משהו מתוכה, ולפיכך הוא מצפה לגילוי חדש שיתגלה אליו. המתרגם תופס את מה שהתגלה לו כמהות אותו ניתן לנכס ולהבחין בינו ובין אופני הגילוי שלו. הדבר משליך במישרים על מה שהלומד והמתרגם עשויים לקבל מן התורה. בעוד שלומד התורה מותיר את התורה במקומה ומגלה בה חדשות מעת לעת, המתרגם שכבר מיצה את התורה והעמידה על ה"מסר" העיקרי שבה, אינו יכול לגלות בה עוד דבר. תרגום התורה ליוונית הפך את התורה אפוא לספר חתום וגמור, שאין מה לדרוש ולחדש בו, למוצר מוגמר שאינו עשוי לגלות ולחדש עוד כלשהו לאוהבו, שכן התוכן שלו כבר הופרד מצורתו, תורגם משפה לשפה ונויד מתרבות לתרבות.
אחד מגדולי האחרונים שהכיר מקרוב נסיונות מעין אלו, היה רבינו החתם סופר. החתם סופר, שניתן לתארו כאחד מגדולי המחדשים בתורה וביאורה במהלך כל הדורות, הכיר גם את נסיונות תרגום התורה לגרמנית ב"ביאור" של משה מנדלסון, ועמד היטב על אופיו המצמצם של פעולת התרגום. ח' בטבת, היה אחד מהימים שהחתם סופר השתדל לדרוש בהם לפני קהל עדתו, והספדים של חכמי ישראל שנפטרו בחודשים הסמוכים לתאריך זה נספחו והצטרפו לדרשה שנשא החתם סופר ביום זה כמעט בקביעות. בדרשות אלו, תיאר החתם סופר שוב ושוב את פעולתה המצמצמת של מלאכת התרגום, ואת העובדה שהוא חוסם את אפשרויות החידוש בפני לומדי התורה ואוהביה:
כי התורה הקדושה טמונה בתוכה כל טוב ה' וכל אוצרותיו, אך התחבולה להוציא המטמונים ההמה מסר הקב"ה בחשאי לישראל, רצוני לומר, שנטע הקב"ה בטבע תולדותם בינה יתירה מה שלא נמצא כן לכל עם ולשון, ולהם לא הראה כי אם פשטי התורה, על כן לא יחפצו לקחתה ... שעל זה יוצדק לומר כי היא חכתכם ובינתכם, שהם מוציאים דבר מתוך דבר והיינו בינה דייקא, אך כל זאת בהיות התורה ככתבה וכלשונה, אמנם בהעתק התורה ללשון אחר אין בה כי אם המובן הפשיטות, לא זולת (דרשות חתם סופר, ח' טבת, דרוש כ"ה).
תורת ה', אם הוא דת ונימוס אלוקי מתעלה ביופיו והדרו על כל נימוסי אומות העולם, עוד בה יתירה אבני יקר אותיות הקדושים, שבה נרמזו התורה שבעל פה וסודות התורה, על כך קוץ וקוץ תילי תלים של הלכות, ולא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל התורה שבעל פה ... אמנם באשר משל עלינו מלך הגוים, תלמי מלך מצרים אוהב ספרים כהחיצונים הפילוסופים כמבואר ביוסיפון, רצה להביט פני הגביה התורה הקדוש דת ונימוס אלוקי עליון, אמנם לא יכול הבט אל פשטיה מרוב רמיזות דרשותיה אשר אל הבין אותה זה האיש, על כן ציוה להפשיטה ערומה ולהעתיקה יוונית, ואז ראה פשטיותיה, כי עם כזה היא מתעלה על כל וכיבד אותה ואת בניה כבוד גדול. אמנם מאז הושחת הודה והדרה וניטל ממנה הוד יופיה (שם, דרוש א).
התרגום, מקפיא את הרגע המסוים שבו נכתב הטקסט, משל אומר: זהו הטקסט ותו לא. התרגום אכן משתדל לתפוס את התוכן, אולם בכך הוא מפספס את הגילוי המסוים, את התיבות והאותיות. התיבות והאותיות, הם ההיכל שבו נחבית התורה, בהם מעיינים, אותם סובבים ובהם מגלים חדשות.
השמירה על לשונה של תורה, הוא מה שמאפשר לנו יותר מכל לעיין בה ולחדש בה, לסובב את היכלה ולצפות שתגלה לנו דבר מה חדש. וכפי שלמדונו רבותינו בדורות האחרונים, שחידושי התורה קשורים לאותיות התורה המסוימות:
בכל דור ודור ודורשיו נתוספים צירופים חדשים בתורה אשר לא שיערו ראשונים, הכל בחכמה נפלאה עשה הקב"ה ... כדי שכל אחד מישראל ימצא מרגוע לנפשו, עשות אותן הצירופים המוטל עליו לצרפם לערך אותיות שיש לו בתורה (אור המאיר, שיר השירים).
לפיכך אנו נאחזים בתורה כפי שנמסרה לנו, כדי שנוכל "לעיין באותיות התורה להוציא מהם חדשים לבקרים" (דרשות חתם סופר, דרוש לשבת שובה תקע"א).
אותיות התורה, הם הם נושאי החידוש. גילויים אלו, מבטאים את אהבת הקב"ה והתורה לישראל, ואת האמון שהם נותנים בהם. בשל אהבת הקב"ה את ישראל מסר להם את תורה, ו"התורה מסורה לחכמי ישראל ולא בשמים היא", "ולא השגיחו בבת קול מהאי טעמא, שכבר נמסרה התורה לישראל כדבר המסור לאחר שהיא בידו של נמסר לעשות כרצונו" (ישראל קדושים שם).
מסירת התורה לישראל, מבטאת את האמון של הקב"ה בישראל ואת רצונו שיעמיקו וידרשו בה, ומתוך ההעמקה והדרישה יגלו חדשות בתורה. התרגום שכובל את לומד התורה ואינו מאפשר לו לצרף צירופים חדשים שלא נתגלו לקדמונים, ולפיכך הוא מחשיך את עיניהם של ישראל. הלילה, הוא העת הכשרה ללימוד התורה (ראה תענית לא.), והתפקיד המוטל עלינו בלילות טבת הארוכים, הוא להתמסר ללימוד התורה ולמצוא מרגוע לנפשנו בחידושים וצירופים, ולעמוד על סודה של תורה, שמסר הקב"ה בידינו
Comments