את 'שרופי הכבשנים מאשימים' כולם מכירים. קונטרס קטן שחולל רעש גדול ביהדות החרדית שלפני שנות דורים. מי שכתב את הקונטרס הזה, היה אחד הכותבים המרתקים ביותר. איש אמונם של מרנן החזון איש והסטייפלער זצ"ל – הרב משה שינפלד.
כששאלו את ר' משה, איך אתה יודע לדייק כך את ההשקפה הנכונה בכל מקרה? היה משיב עצה עמוקה שקיבל מאת הרב מבריסק: "צא לרשות הרבים, תקשיב לדעת ההמון, ואז תחזור ותכתוב בדיוק הפוך. שכן פסק רבינו הסמ"ע (חו"מ ג,יג), "דעת בעלי בתים היא היפך מדעת תורה".
בין אם היה הסיפור ובין אם לא, מי שמתהלך בימים אלו ברשות הרבים, יכול לראות במוחש שאכן 'דעת בעלי בתים היפך דעת תורה'. בעוד שברחוב, אנשים מקילים ומורים לעצמם היתר לזלזל בהנחיות משרד הבריאות – הרי שרוב גדולי הדור ובראשם מרן הגרי"ג אדלשטיין ואדמו"רי החסידות, מורים כי 'חוב קדוש' לציית, לשמור על בריאות הגוף והנפש.
בשלב זה, כל שנותר לנו, זה רק לנסות להבין איך התהפכה דעת בעלי הבתים – ומי מאיתנו יכול לברוח מהגדרה זו – מדעת התורה. איך יתכן שאנשים יראים ושלמים שיחללו שבת בספק פיקו"נ, ויבטלו יום כיפורים בהוראת רופא – בכזה מקרה קשה טח עיניהם מראות? איך יתכן?
כשמעמיקים ומתבוננים, אפשר להבחין בתפיסת עולם שקונה שביתה במחוזות מסוימים. תפיסה שמעוותת את ההסתכלות שלנו על העולם.
התרגלנו לחלק את העולם. יש את מה שקורה בבית המדרש, ויש את החיים שברחוב. יש את העולם הרוחני, השמימי שכולו קודש, וכל מה שמחוצה לו הוא ארצי, זר ואפילו מסוכן. את התורה והמצוות, אנחנו מכניסים אל תוך התיבה. את ההנהגות החיצוניות – אנו עושים רק בדיעבד, מתוך חשש ופחד גדול.
ושתי הרשויות האלו נפרדות זו מזו, ואף צרות זו לזו. רבים משוכנעים שיש חוב קדוש לבטל רשות אחת, כדי להקים את הרשות השניה. השקפה פשטנית שגורמת תחושה, שמי שנדחו רגליו מעולם השמימי, אבדה הרוחניות שלו. אין לו סיכוי יותר.
מכאן ואילך, אנחנו בוחנים כל דבר ומאורע בעולם, במשקפיים כהות. האם הוא קודש או חול? אם מן השמים הוא – קדוש ייאמר לו; אם מן הארץ – טמא טמא יקרא.
יש לתפיסה הזו השלכות רבות, שבאות לידי ביטוי בכל תחומי החיים. הדוגמה הכי מובהקת, היא זו שלפנינו. כאשר לפתע מגיעה לנו התמודדות עם מגפה. במקום לרוץ לשולחן ערוך ולהתבונן מה הדין במקרה הזה? כיצד צריך יהודי לנהוג בספק פיקוח נפש? אנו מזהים את כל המשבר כעניין ארצי. כעסק של משרד הבריאות החילוני. כמשהו שאין חובה תורנית להתעסק בו.
תחשבו על זה. איך הגענו למצב, שכל תחילת משבר הקורונה, התנהל בעיקר במישור העסקני? מדוע לא התנהל דיון הלכתי מעמיק בהלכות פיקוח נפש בין לומדי בית המדרש? הכיצד אירע שכל השאלה הייתה רק טקטית, עסקנית?
נתאר לעצמינו, שמישהו במשרד הדתות היה מעלה בדעתו לשנות משהו בענייני נישואין וגיורים. אין ספק שהעניין לא היה מועבר להחלטת הפוליטיקאים, אלא מגיע הישר אל לשכת הגזית של גדולי הדור. היו מכנסים את מועצות גדולי וחכמי התורה. היו מלבנים את הסוגיה, ולא הופכים אותה לעניין של 'המדינה'. אלא לשאלה הלכתית ברורה.
ומי יודע, אולי כל המאורע הזה שהתרגש עלינו, היה כדי לברר בליבנו את הנקודה הזאת. לחזור ולשנן לעצמינו ולבנינו, שאין שתי רשויות בעולם. גם את השמים וגם את הארץ – ברא אלוקים. יש עבודת השם בתוך התיבה, ויש גם דבר השם כשיוצאים מן התיבה. את הכל ברא לכבודו. גם את השוק ואת הרחוב. גם את משרד הבריאות ואת עמדות הבדיקה. כולם נבראו לשמשנו. ולכולם יש הלכות והוראות מפורשות בתורה.
אין שום תחום שהתורה הקדושה לא דנה בו. אם נתייחס לתחום הרפואה כאל תחום 'חילוני', ואל שירותי הרפואה כשירותים חילוניים, אנחנו עלולים להפסיד את החובה או הרשות שניתנה מאת ה' – ככתוב בתורתינו הקדושה – לרפא. ואם כן, הרי שאנחנו לא מצייתים להוראות משרד הבריאות החילוני, אלא מצייתים להוראת התורה. ויש עלינו לחגור גארטל ולומר 'לשם ייחוד' לפני הציות לדברי הרופא. או כדבריו הנהירים של מרן הגר"ד לנדו ראש ישיבת סלבודקה (פורסמו ביתד נאמן כא אדר): "בענייני רפואה הרופאים הם הרבנים".
כי זאת השקפת התורה האמיתית. אין שום תחום – לא בארץ ולא מתחת לארץ, שאין בו הוראה ברורה כדת מה לעשות. אדרבה, רוב גופי תורה ניתנו לנו כדי לדעת כיצד לנהוג במקומות הארציים ביותר. זו הרי הייתה הסיבה שהתורה ניתנה לנו ולא למלאכי השרת, משום שלנו יש יצר הרע, לנו יש מחוזות ארציים, וחובתינו לקדשם.
אם יש דבר שניתן ללמוד מדברי גדולי ישראל, הרי שבימים אלו לא נזרקנו מבתי המדרש. אלא עברנו מבית מדרש אחד, לבית מדרש אחר. אבינו שבשמים רוצה שנעבוד אותו דווקא בחוץ, בארץ, שנאיר את המחוזות שברחוב בהוראות התורה.
איננו יודעים חשבונות שמים, אבל לתקן את דרכינו אנו מצווים. ושגגה זו, של 'הפרדת רשויות' לשמים ולארץ, לחולין ולקודש, לפנים ולחוץ, היתה בעוכרנו. מה עשה הקב"ה? סגר עלינו את בתי הכנסיות ומוסדות התורה; הניס את אנשי החול מעולם החולין, מהשווקים והרחובות, וגילה לעין כל כי לו לבדו יאתה המלוכה. והנה, יוצאים אנו למרפסות ולרחובות ומכריזים: 'ה' אלוקנו ה' אחד'. שאין לפני שתי רשויות.